בימים הראשונים של המלחמה חוויתי מקרוב את החרדה והקושי הרב של חברות, קרובות ורחוקות שבני זוגן וחבריהן נשלחו מהר מהר בבת אחת מחיי היום יום למילואים. בחזית, או במודיעין, פחות עניין אותי איזה תפקיד משרת החבר. עצם הנפרדות הפתאומית, הלקיחה החדה של חיי השגרה – אלו שחיים יחד זה הכי בלט לי. נשים שבדיוק עברו לגור עם בני זוגן כמה ימים לפני ה7.10 ופתאום נאלצו להתמודד לבד עם כל המשימות הכרוכות במעבר. משימה שהייתה אמורה להיות בניית בית יחד, חוויה מאוד זוגית הפכה להיות שונה לחלוטין. הנשים המצולמות נתנו לי להיכנס לביתן ולחשוף אותי דרך המצלמה לחוויה האישית והיומיומית שלהן בזמן הימים הקשים האלו. בנוסף לימי מלחמה, שקשים לכולנו, הדאגה ולעיתים החרדה לחייו של בן הזוג או החבר הורגשו מאוד במפגשים האלו. חברים שנלחמים עמוק בעזה, או בגבול הצפוני וגם כאלה שראו זוועות קשים בימים הראשונים של פינוי הקיבוצים, בידיעה שבקרוב יחזרו הביתה ויצטרכו לעכל את מה שעבר עליהם יחד עם החברות והחברים הקרובים.